הציורים מבוססים על סדרת צילומים שצילמתי בגן הילדים בו עבדתי בקיבוץ. האפשרות להתבונן מהצד בניסיונות הראשוניים של הילדים להבין את העולם סביבם, העלתה בי מחשבות על זיכרונות ילדות. מה אנחנו זוכרים? מה "באמת" קרה? וכמה אנחנו מערבבים בין סיפורים או תמונות לבין חוויה ממשית?

צללתי למסע מרתק. ערבוב בין מדעי המח, פסיכולוגיה קוגניטיבית, גשטלט, תולדות האמנות וחוויות אישיות. (קראו עוד)

 

בסופו של דבר אני חוזרת למצע היחיד שאני מצליחה לסמוך עליו - הקנבס. צורות קונקרטיות. שטוחות. שאפשר לתחום אותן בקו. או צבע. זה אמיתי. כביכול. זה המקסימום שיש לי בציור.

בניסיון לשחזר חוויה של זיכרון אני משאירה חלקים סתומים. חלקים מחוקים. חלקים מטושטשים. חלקים שמישהו חרט עליהם. שואלת איפה הדימוי הופך לחוויה מופשטת? ותוהה יחד עם הצופה מה שלי ומה לא שלי.