פירוק והרכבה /
Disassembly & reassembly
את המונח "פירוק והרכבה" השאלתי מהסלנג הצבאי. כל חייל או חיילת בטירונות בסיסית נדרשים לתרגל את פירוקו והרכבתו של נשק מסוג M16, להכיר כל חלק וחלק שלו. לרוב, אם היה "חור" בלוח הזמנים או זמן המתנה, היו שולחים אותנו לתרגל "פירוק והרכבה" – פעולה שהפכה לשם נרדף לזמן "מת", משהו שעושים כשאין שום דבר אחר.
העבודות שלי מבוססות על קנבסים בגדלים שונים, שנמצאו בצדי הכבישים ברחובות תל אביב. חלקם צבועים, חלקם מצוירים, כולם משומשים. עבורי, כאמנית וכציירת, זו הייתה מציאה – אוצר. אספתי אותם מיד והבאתי לסטודיו, "שיהיה".
בעקבות המלחמה נאלצתי, יחד עם משפחתי, לעזוב את ביתנו בקיבוץ שבצפון הארץ, מחשש לירי טילים ולחדירות מחבלים. כך מצאתי את עצמי בסביבה חדשה – תל אביב. כמו מגוריי הזמניים, גם הסטודיו שבו אני יוצרת כעת הוא מרחב "שאול" – לא שלי, לא מוכר. תכולתו מורכבת מאוסף פריטים שמצאתי, חלקם מאולתרים, אחרים נתרמו באדיבותם של אנשים טובים.
הסטודיו הפך עבורי למקלט – במובן המילולי והסמלי. מקום להגיע אליו מדי בוקר, להיאחז בשגרה מסוימת, ובעיקר, להמשיך לעסוק במה שמוכר לי – אמנות.
לראשונה בחיי מצאתי את עצמי תחת ההגדרה הטעונה והמפחידה – פליטה. עבורי, המילה הזו מיד מתקשרת להיסטוריה המשפחתית שלי ולגורלו של העם היהודי בשואה. שוב ושוב חזרו אליי דמויותיהן של סבתי ואמהּ – סבתא רבה שלי. שתיהן עברו יחד את תקופת השואה כפליטות מפראג, צ'כיה, ועלו לארץ לאחר המלחמה.
בעבודה שלי, "פירוק והרכבה", אני מפרקת ומרכיבה מחדש דיוקנאות של שלוש נשים: סבתי – אווה, אמה – גרוניה, ואני עצמי. הדיוקנאות הופכים למשחק הגיון חסר תכלית – חלקים מעורבבים, הפוכים, לא תואמים. הקווים לא שלמים, הרקע חסר, והדחף האנושי לסדר ולהיגיון נותר בלתי מסופק.
