קוצים / Kotzim
הצפון עבורי הוא מקום שבו הכול קורה בחוץ - האור, מזג האוויר, קווי המתאר של הנוף, וגם הקוצים. האווירה הטבעית והחשופה של המקום חלחלה ליצירה שלי והפכה לתשתית שלה. יש בו ניגודיות תמידית בין רוך לאכזריות, בין האסתטיקה של הטבע לבין קשיי הקיום.
הקוצים שאני מציירת משקפים עבורי את מהות המקום הזה: פשטות לצד יופי מחוספס, עמידות בתנאים משתנים, עוצמה לצד דקירות. הם נושאים בתוכם את החוויה שלי - האישית והקולקטיבית - בתוך הנוף הפיזי, החברתי והרגשי שממנו באתי. בשלוש השנים האחרונות אני חיה ויוצרת בתל אביב, רחוק מהשדות של הגליל העליון. הסטודיו שלי נמצא בקומה מינוס שתיים, מתחת לאדמה. זהו גם מרחב מוגן, מקלט במובן המילולי של המילה, ובתוכו אני מרגישה מוגנת. דווקא משם, מתוך החלל הסגור והתת־קרקעי, אני ממשיכה לצייר שוב ושוב את הקוצים של הצפון - את הצמחייה, האור והמרחבים שנותרו עבורי נוף מולדת.
המרחק שינה גם את האופן שבו אני מתבוננת בנוף הזה. הוא כבר אינו רק הסביבה שבתוכה אני חיה, אלא גם מקום שאני זוכרת, מתגעגעת אליו, נושאת איתי ומנסה לשחזר מתוך מקום אחר. במובן הזה, הטבע הוא דיוקן עצמי. דרך הקוצים אני מבטאת את המפגש בין הפנימי לחיצוני, בין האדם למקום, בין יופי לקושי, ובשנים האחרונות גם בין קרבה למרחק. שאול טשרניחובסקי כתב: ״האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו״. עבורי, החיבור הזה אל הגליל העליון אינו תלוי עוד רק בנוכחות פיזית בו. הנוף ממשיך להתקיים בתוכי, ואולי דווקא המרחק ממנו הפך אותו לנוכח עוד יותר בעבודה.
החיים בצפון לימדו אותי משהו על חיים בקצה - בקו גבול, במרחב שבו המציאות המזרח־תיכונית משנה את פניה ללא הרף. היום אני מציירת את אותו הקצה מתוך מרחב אחר לגמרי- במרכז תל אביב, שתי קומות מתחת לאדמה.
הטבע כבר אינו רק הסביבה שבה אני חיה. הוא זיכרון, שייכות, מרחק - ודמות ראשית בסיפור החיים שלי.
קיפודן / Echinops adenocaulos
גדילן / Silybum
פרא / Wild
גזר קיפח / Daucus carota
אש / Fire